אני כותבת אליכם מספרד, שם שירה ואני מטיילות. ובמידה רבה זה הפך לטיול לזכרו של צביקה. אין יום שעובר מבלי שנזכיר אותו ואין כמעט רגע שעובר מבלי שאחשוב עליו.

אין לי ניחומים להציע לכם, כשם שאין לי ניחומים להציע לעצמי. צביקה היה לי חבר טוב, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, תמיד אפשר להרגיש טוב בקרבתו, תמיד אפשר לצחוק ולדבר איתו. כל מה שנשאר לי זה הידיעה שצביקה אהב אותי והעריך אותי כשם שאני אהבתי והערכתי אותו. שמחתי כשקרו לו דברים טובים (כמו ציון גבוה, מכתב המלצה או אירועים משמחים עם נעמה) ודאגתי איתו כשדברים הטרידו אותו (ולא היו הרבה כאלה). היה לי ברור, משום מה, שצביקה תמיד יהיה שם. שתמיד אוכל לשמוע ממנו מילה טובה ושתמיד נוכל לצחוק ביחד על הפיתולים המוזרים של חיינו.
היה לי ברור ששנינו נהיה מתרגלים ואח"כ, בסוף, נעבוד במחלקה ביחד כמרצים וזה יהיה כל-כך משעשע וכל-כך נחמד. ידעתי, כמו שאני חושבת שגם צביקה ידע, שלא משנה לאן תיקח אותנו הדרך, תמיד הדרכים יצטלבו במקומות מסויימים ונשמח להיפגש וללמוד שוב ביחד.

הייתי באוניברסיטה לפני שנסעתי ונכנסתי לקפיטריה. אני יודעת שעבורכם זה לא הנוף, הסביבה שבה אתם זוכרים את צביקה אבל עבורי כל שלושת השנים האלו באוניברסיטה כרוכות בצביקה, ובמיוחד בקפיטריה. היינו נפגשים שם בין השיעורים (אם לא הולכים לשם אחרי שיעור משותף) ויושבים על כוס קפה וסיגריה, מתעדכנים בכל מה שקורה, צוחקים, מתכננים תוכניות על מסיבות ועל החיים ועל כל מה שיש.

יש לי הרבה מכרים וידידים באוניברסיטה, אבל חברים שהלכו איתי באמת יש רק שניים – שירה וצביקה. עם שירה אני מטיילת עכשיו ואילו צביקה... ואין לי מילים לתאר לכם כמה עמוק העצב שלי וכמה כואב לי לנסות להבין שצביקה לא יהיה שם להמשך הלימודים שלנו. להמשך הדרך המשותפת.

עם הפחדים שבחיים מתמודדים, פעמים רבות, יחד עם חברים טובים. ואני לא רוצה להתמודד בלי זה. נדמה היה שלצביקה יש תמיד את כל האומץ להתמודד עם כל דבר – וכשצביקה אמר שנתרגל ביחד ונעבוד ביחד וזה יהיה יופי – זה הפך את הכל להרבה יותר נעים והרבה פחות מפחיד.

אני לא יודעת אם המילים שלי ברורות מספיק ומבהירות עד כמה צביקה ידע להיות חבר טוב. עד כמה לקח כל דבר בקלות, כמה בשמחה הוא בא לעזור לי כשהייתי צריכה סטודנטים במועד לא נוח להיפגש עם סטודנטים אמריקאים, ואיך נסע מירושלים לאבן-יהודה (יחד עם נעמה שתמיד עמדה לצידו – שאהב אותה כל- כך) להשתתף במסיבונת שאירגנתי ביום העצמאות. ואיך תמיד אמר שהוא לא מבין איך אהבת חיי עוד לא מצא אותי – וכשאמר את זה גרם לי להרגיש הכי מוצלחת והכי נפלאה בעולם – כי כזה הוא היה – מוצלח ונפלא בעצמו. מישהו שהייתי גאה להיות חברה שלו. כמה שמחת חיים, כמה חיות הייתה בו. כל–כך הרבה שכשנכנס לקפיטריה ופניו מאירים בחיוך אי אפשר היה שלא לחבק אותו. וכל חיבוק פגישה כזה היה כמו חותמת לחברות שלנו ולעובדה שהיא נצחית. כל–כך שמחתי בשבילו על הצעת הנישואין לנעמה, וכל–כך צחקתי כשהקריא לנו, באיזה ערב ששירה ואני התארחנו אצליהם את המכתב שכתב לנעמה – כי צביקה כל–כך רצה להראות לנו כמה הוא רומנטיקן – ובאמת היה.

וכל–כך הרבה שיחות – לפעמים בהפסקה של 5 דקות ולפעמים אחרי הלימודים – במשך שעות – ותמיד היה בהן, לא משנה כמה זמן ארכו – כל כך הרבה חיות.
ואולי בגלל זה כל-כך קשה לי להבין וכל כך קשה לי להשלים עם מה שקרה. לנסות להבין שאין יותר ולא יהיה יותר ולא משנה כמה אופטימית אהיה.

אני יודעת שיש נחמה בעובדה שהחיים היו לו כל–כך טובים, אבל הנחמה הזו היא כל– כך קטנה – כי היו אמורים להיות לו עוד כל–כך הרבה דברים טובים. עוד כל–כך הרבה שנים.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להסתכל על העולם ולראות אותו כמו שראיתי אותו קודם. ואני לא יכולה.
ואין לי לאן לתעל את הצער הזה מלבד אל בית העלמין בכרמיאל ומשם אין לי ניחומים ממשיים, רק אובדן ומצבה מאבן.

ואת האהבה שלי והכאב שלי אני יכולה לתעל במציאות רק אליכם, שהכרתם אותו טוב יותר והרבה יותר ולכן תדעו על מה אני מדברת.

אני חושבת שכולנו, כל מי שאהב את צביקה, וכל הזיכרונות שלנו, זה מה שבעצם נשאר ממנו. ולכן אני כותבת אליכם, למרות שאני כותבת תוך בקשת סליחה מכם על שאין לי ניחומים אלא רק געגוע.

אני מצטערת אם אני מצערת אתכם עוד יותר. הלוא כאבכם גדול משלי אלפי מונים ואני יודעת וכואבת גם בשבילכם.

אבל הייתי חייבת לספר לכם, לומר לכם שגידלתם בן לתפארת, בן שאפשר וצריך להתגאות בו – שעורר אהבה ואמון באנשים כל–כך רבים. כל מי שפגש את צביקה ולא פעם אחת אמר לי (ובוודאי גם לכם) כמה מקסים הוא היה.

אני יודעת שהקסם הזה יישאר בלבי תמיד ועל כך אני מודה לכם.

שלכם, בצער עמוק ובכאב,
ענת.