אחי
כבר מזמן לא השתמשתי במילה הזו ומוזרה לי המחשבה שזו בעצם מילה שנעלמה אצלי מהלקסיקון מאז שאתה איננו. בכלל, ישנם כל מיני מצבים שנעלמו מהלקסיקון של חיי ומאוד חסרים לי.
הרבה דברים שהיו בעבר כבר לא קורים לי במציאות ולכן אני נהנית לא פעם, להפליג על גלי הדמיון ולהתרפק על זיכרונות מתוקים, כולם קשורים בך.

בדמיוני אני חוזרת לביתנו הישן, לדירה ברחוב השושנים, בה חדרינו היו סמוכים זה לזה (עוד לפני שההורים החליטו להשליט סדר בבית בכך ששמו אותנו בשתי קומות נפרדות). אני זוכרת כמה אהבתי לשחק איתך במשחקי שולחן: מונופול, שח-מט, טרוויה... אתה כמעט תמיד ניצחת, אבל לי זה לא ממש שינה. זוכרת איך אהבתי לשחק איתך מחבואים בתוך הדירה הקטנה. אתה תמיד מצאת מקומות מקוריים להתחבא ואני תמיד הייתי מסתתרת במקומות הבנאליים וכמובן, היית מוצא אותי בקלות. זוכרת שהיית ממציא שמות גנאי לכל אחת ואחת מהחברות שלי, ואני, אף פעם לא הצלחתי להיות מספיק יצירתית על מנת להמציא על חבריך שמות כל כך מרגיזים.
זוכרת איך בחגים, כשאבא היה מקבל חבילת ממתקים גדולה מהעבודה, היינו יושבים שנינו על הספה ועושים "חלוקת רכוש". אתה היית לוקח לך פחות ממה שאני הייתי מקבלת, ואני הייתי שמחה. עבר זמן רב עד שהתחלתי להבין שאני אמנם מקבלת יותר, אבל השלל שלי הורכב מכמה סוכריות טופי ומסטיקים עגולים, בעוד אתה קיבלת את השוקולדים האיכותיים והמסטיקים שגם אחרי שתי דקות שלועסים אותם, עדיין שומרים על הטעם.
מוזר שפעם הדברים הללו הצליחו להוציא אותי מדעתי ואילו היום אלה רגעים כל כך יקרים עבורי, ואליהם אני מתגעגעת בעוצמה כל-כך חזקה. אני מתגעגעת לימים שהיינו לבד בבית והתחלנו, כמובן, לריב. אני הייתי זורקת לך איזו קללה עסיסית, בורחת לחדר, נועלת את הדלת ומחכה שאמא תחזור ותחלץ אותי. יודע מה? אני אפילו מתגעגעת לימים בהם היית מסתכל עלי כשאמא לא הייתה רואה, במבט מרגיז, כזה שהוציא ממני את כל העצבים וגרם לי לצרוח לאמא, שתגיד לך להפסיק להסתכל עלי. אתה כמובן היית מתמם "ולא מבין מה עשית" ואני הייתי חוטפת את ההערות מאמא.
כפי שאני תופסת היום את הדברים, תמיד הייתי ילדה קטנה שהעריצה את אחיה הגדול. הערצתי אותך על הידע שלך כמעט בכל תחום, על זה ששרת במקהלת בית הספר ובחנוכה היית סולן המקהלה וברכת על הנרות. הערצתי אותך על שידעת לשחק כדורסל, ולסובב את הכדור במהירות על האצבע, על האף ואפילו על גרעין של חמנייה. הערצתי על הקסמים שלמדת לעשות מתוך איזה ספר שקנו לך, על אוסף המטבעות הגדול שהיה לך, על האהבה הגדולה שלך למוסיקה, על היכולת שלך ליצור קשרים עם אחרים ולרתק את כל הדודים המבוגרים סביבך. הערצתי אותך גם על היכולת שלך למצוא נושאים לשיחה עם כל אחת מהחברות שלי שבאו לבקר (מה שגרם גם להן קצת להעריץ אותך).
צביקה, דע לך שהערצה זו לא נמוגה גם בגיל עשר, חמש-עשרה ואפילו היום... נכון שבגילאים שונים בחרתי מוקדים אחרים להעריץ אותך עליהם, אבל תמיד הערצתי אותך על דבר אחד, על שהיית האח הגדול שלי.

והיום אתה חסר לי בעיקר בדברים הקטנים. דברים קטנים שכבר לא אותו דבר.
מאז שאתה לא כאן, כבר אין לי עם מי לתכנן איזו מתנה לקנות להורים לרגל יומולדת/יום האם/לחגים. ובבית, כבר אין השמחה שהייתה לקראת סוף שבוע שבו היינו נפגשים כולם בכרמיאל, אחרי איזה חודש שלא היינו בבית. כבר אין את מי שימליץ לי ללכת לראות סרטים מוזרים כמו "מופע האימים של רוקי" או "ביג לובבוסקי" (שאגב היה סרט גרוע בעיניי). מאז שאתה לא כאן, לא היה בליל הסדר את הקטע עם ההגדה שכל אחד מקריא חלק ואתה מידי פעם נותן לאמא או לאבא את הכבוד, ומעודד אותם להקריא גם. הם מקריאים ואני ואתה מתפוצצים מצחוק על הטעויות שהם עושים. גם בשבת כבר לא שמים לקיצי כיפה על הראש כשאבא מקדש. ואפרופו קיצי, אף אחד כבר לא קורה לו "גוטה", לא מתעלל בו ולא שם אותו על הכתפיים וצועק "שטיחים, אלטע’זאכן". רק פוצי-מוצי כל הזמן.

יש עוד כל כך הרבה דברים שחסרים לי ושהשתנו מאז שהלכת, אבל בעיקר מה שחסר לי זו הידיעה שישנה איזושהי דמות בעולם, גדולה ממני בשנתיים ותשע, עם עיניים כמו שלי וחיוך כמו שלי, שזוכרת את אותם זיכרונות ילדות כמו שלי ושתהיה שותפה לכל הזיכרונות שאצבור בהמשך.

ממני, מעריצה מספר 1 שלך,
אחותך האוהבת, ורדית 

יום הזיכרון, 2005.
שוב אני שמה לב במיוחד לזה שאנחנו גדלנו, ואתה לא. ואני כבר יותר גדולה ממך. ואיך אפשר באמת להיות יותר גדולה ממך? אתה גבוה יותר, מחייך יותר, מצחיק יותר, נחוש יותר, יודע לאן פניך מועדות ואיך בדיוק.ועכשיו? אני יודעת, לנו כבר יש חוויות שלך לא היו, ויהיו עוד. וורדית התחתנה, ולו היית פה, אני הייתי שומעת על זה ממך. באותה גאווה שהיתה שמורה למבט על ורדית (כי המבט עליך ועל נעמה היה אחר - יותר גאווה עצמית על איך עשית את זה... ואיך זכית בלוטו של האהבה).
ומה אני אגיד לך צביק, הגעגוע רב והחסר - בעיקר מעצבן. כי איך זה יכול להיות? התחושה הזו שזה לא בסדר, פשוט לא עוזבת.
אני מתגעגעת אליך בחדר מתרגלים, ובמסדרונות, ובכל מחשבה על המשך הלימודים, ולפעמים כשאני נפגשת עם נעמה (אז אמרתי לך שיש לך טעם משובח?) ובכל פעם שאני סתם מבואסת ממשהו וצריכה מישהו שיאמין בי ככה, כי נראה לו, עם חיוך.
ואני, עם הזיכרון הגרוע, רואה כל הזמן תמונה אחת מרכזית בעיני רוחי, ברורה וחדה וכואבת - אותך, נכנס ללטה, לקפיטריה, עם הקסדה ביד, ואני עומדת ליד הבר של הקפה, לפני שמתיישבים, ואומרת לך "צביק, מה קורה?" ואתה נותן חיבוק - נותן - לא סתם מתחבק. ואנחנו יושבים - ורק מלראות את החיוך שלך אני כבר משועשעת. גם עכשיו, אחרי. ואנחנו לא מתפלספים על שטויות של לימודים, אלא על שטויות של החיים (שבנוף של הלימודים שלנו זה קצת יותר נדיר), וככה זה חברות שכזו.בלי שנים של הכרות מעמיקה, אבל עם חיבור כזה טוב - שעושה חם בלב.
צביק, אני יותר גדולה ממך כבר, וזה נראה לי מטורף. זה ימשיך ויראה לי מטורף עד סוף ימי, אני יודעת.
אני לא מבינה עכשיו יותר מקודם. זה לא הולך ונהיה יותר הגיוני - זה רק נהיה יותר חלק ממני. אני מקנאה באלו עם הזיכרון המשובח - שירה למשל, שזוכרים כל משפט וכל פגישה. ולי, לי יש זיכרון, וגעגוע בלב. ואני יודעת שאהבת אותי גם ככה - לא לפרטי פרטים, אבל בכל כך הרבה חיבה, באהבה של שמחה והערכה. ואני רוצה שתדע צביק,שאתה הולך איתי.
אתה יודע, יש איזו בחור אחד, שראיתי אתמול בפעם השניה, בעצרת של יום הזיכרון - והוא נראה כמוך. ואמרתי למיכל, וגם היא ראתה. וזה היה מגניב, כאילו, לראות מישהו שנראה ממש כמוך - ותמיד עובר השבריר שניה הזה, לפני שאני מבינה שאי אפשר לספר לך את זה - ולכן זה לא מגניב בכלל. רק קורע לב.
אז צביק (זה מוזר שאף אחד אחר לא קרא לך ככה, אתה לא חושב? אני אהבתי את הק’ הקופצנית - כמו ההליכה שלך, קצת), אני מתגעגעת, והלוואי שאתה גדל איתנו שם למעלה, ככה שנדע שאנחנו לא משאירים אותך מאחור.
צביק, חוץ מהרבה אהבה, חיבוק ענק.
ענת

לשרית, אפריים וורדית !

אומנם את צביקה לא פגשתי, לא הכרתי ולא הייתי בבי"ס אשכול כאשר למד בו.
היום כמנהלת ביה"ס בו למד צביקבה, ניתנה לי הזכות להכיר משפחת נפלאה, חמה תומכת ומשתפת.
צביקה, ניתנה לי הזכות לשמוע עליך דברים נהדרים.
על הצלחותיך בלימודים אהבת האדם, אהבת ילדים, העולם והנוף.
ראיתי את כל אהבותיך על גבי צילומים, אותם תרמו לביה"ס הוריך מטיולך האחרון לדרום אמריקה.

רצית לספר לך, צביקה, שהקמנו חדר מיוחד על שמך בספריית ביה"ס בה למדת, קראת ונהנית.
"חדר צביקה" - בו יושבים התלמידים על שטיחונים וכריות וקוראים סיפורי יליד עולם.- ספרים אותם תרמו הוריך לספרייה.קירות החדר מעוטרים בתצילומך מדרום אמריקה.

צביקה, תלמידי ביה"ס מבקרים בחדר, לומדים עליך ומכירים אותך.

חבל שאינך עימנו לבוא ולספר את חוויותיך.
יהי זכרך ברוך.

רותי סקרישבסקי, מנהלת בי"ס ניצנים-כרמיאל

יש לי הכבוד והזכות להיות שותף בבניית אתר זה לזיכרו של חבר יקר.

חבר יקר שייזכר בליבי לעולם בזכות ולא בחסד.
חבר יקר שבהברקה אופיינית של רגע קבע לי שם כינוי "שטיח", 
ומאז וכנראה לעולם, ימשיכו לכנות אותי כך חבריי הקרובים.

צביקה היה חבר יקר ומעל הכל איש יקר.
איש יקר שהחיוך לא נמחק משפתיו ולו לרגע.
איש יקר שידע לקחת את החיים ברצינות אבל גם בפרופורציה.
איש יקר שידע למצוא את הטוב באדם.

תמיד אומרים שלכל אדם יש תחליף,
לך צביקה - כנראה שלעולם לא יהיה...

יהי זיכרך ברוך.