| |
| |
חברים כותבים |
| 19/07/2004 | יולי שוורץ |
לא הייתי מחבריו הקרובים ביותר, אולם למדנו יחד רבים מהקורסים. התבדחנו פה ושם (במיוחד בשנה השלישית), וכששקל צביקה לעבוד בבויאר, הוא התקשר להתייעץ איתי, שכן ידע שעבדתי עבור ’האגודה לקידום החינוך’ בפנימייה מסוג דומה.
הערכתי את צביקה מאוד. העיניים שלו דיברו תמיד בעד עצמו, החיוך החכם והציני, ההומור המשובח, כתב החרטומים... בין החבר’ה הילכו סיפורים לפיהם צביקה השתמש בכתב ידו הלא ברור במבחנים, כדי שיזומן מאוחר יותר להסביר מה כתב בבחינה ויקבל ציון גבוה. זו לא הייתה רכילות מרושעת, סתם דברים מחוייכים בין חברים.
מותו של צביקה עורר בי רגשות עזים של כאב. מדהים ומזעזע כל כך, שאדם בשיעור קומה כזה נעלם בן יום אחד ואיננו. תמונות הלוויה של צביקה עדיין חרוטות במוחי, אתם, נעמה- שעליה ידעתי מסיפורים עד לאותו יום נורא...
צביקה נחקק בזיכרוני לעד כגבר נאה, מבריק, מצחיק, ובעל ערכים. לעולם אשאל את עצמי ’ למה דווקא הוא ’ – "תמיד לוקחים את הטובים", נהוג לומר – והנה, הקלישאה הזו מתורגמת למציאות איומה.
אני מאמינה, שהאדם הוא תבנית נוף ביתו. את הערכים והחתירה לצדק ינק צביקה בביתו – הוא ביתכם. גידלתם איש מיוחד ומרשים, שאני שמחה כי היה לי הכבוד להכירו. לעתים, אני פוגשת ברחוב אנשים הדומים לו, ומדמה לרגע שזה הוא. אפרים ושרית שלא תדעו עוד צער. צביקה חרוט בליבי ובליבותיהם של חבריו הרבים לאוניברסיטה, כזיכרון נעים, תוך געגוע צורב.
יולי שוורץ
| |
|
|
|
