| |
| |
חברים כותבים |
| 19/07/2004 | מירב אביבי |
לאפרים, שרית, ורדית ונעמה !
לצערי, היכרותי עם צביקה במסגרת לימודי הספרדית באוניברסיטה הייתה קצרה. עם זאת, די היה בחיוכו הרחב ובהילה מלאת החיים והעוקצנית שקרנה ממנו לגלות אדם מקסים ומיוחד במינו שמשאיר עליך רושם עצום שנשאר לתמיד – ואין צורך שאמנה בפניכם את מעלותיו.
בתחילת שנת הלימודים, כאשר חברי לכיתה ואני התאכזבנו לגלות שצביקה המשיך ללימודי ספרדית מוגברים ואינו נימצא לידנו כמו בשנה שעברה, היבטנו זה בזה ושאלנו אחד את השני בקול מה נעשה בלי צביקה.
שאלות כאלה תמיד נותרות ללא מענה.
אבל צביקה וחיוכו הרחב, איתם נפגשתי במסדרונות האוניברסיטה בהמשך, הפכו את שהותי שם לשמחה ואופטימית הרבה יותר.
ידוע לי כי דבר שאכתוב לא ינחם אתכם וכל דבר שאכתוב – לכם הוא כבר ידוע.
מעולם לא כתבתי מכתב כזה ורציתי שתדעו שיש עוד מישהי שמסרבת להאמין, שכואבת וכעסת על גדיעת חייו האכזרית ; שיש עוד מישהי שצביקה חי בזיכרונה ובמחשבתה.
לבי ונשמתי אתכם,
מרב אביבי.
| |
|
|
|
